בסוף אוגוסט תחילת ספטמבר מתחיל להתגבש תקציב המדינה לקראת השנה האזרחית החדשה. גיבוש התקציב מתחיל כבר במחצית השנה כיוון שהוא צריך להגיע לממשלה, משם לכנסת ואחר כך לגיבוש סופי עם תיקונים לפני ההצבעה הסופית במליאת הכנסת שצריכה לאשר אותו לפני ה31 בדצמבר. קרו כבר מקרים בעבר שתקציב המדינה לא עבר בזמן ומה שקורה אז, שהממשלה מקבלת ארכה של תשעים יום כאשר במהלך פרק הזמן הזה, תקציב המדינה נחלק שווה בשווה בין משרדי הממשלה.
במהלך הקיץ האחרון בזמן גיבוש התקציב התברר שאזור הצפון כולו נותר מחוץ לו. כן, ממש ככה. הממשלה לא תקציב לו שקל אחד בתקציב המדינה הבא. זה לא אומר שהממשלה אינה משקיעה בצפון, אלא זה אומר שמה שהיה הוא זה שיהיה ללא שינויים או תוספות. כלומר ההחלטה בפועל היא לא רק להשאיר את המצב הקיים כדי מראש להחליט שאין מה לקדם או להשקיע באזור. אנחנו מדברים על אזור אצבע הגליל ורמת הגולן. אזור הקצה של מדינת ישראל. מישהו שם החליט שזה בסדר מה שיש כרגע. שלא צריך להוסיף שום שקל. זה מספיק.
ההנחה הזו איך לומר במילים עדינות, פוסחת על תושבי הצפון. סדר העדיפויות פה השתנה. כאשר קורה המצב הזה, קמה קול זעקה מהצפון. לאחרונה הם עלו לכנסת ולבית ראש הממשלה להפגין. אבל בדיוק באותה העת התקשורת הייתה עסוקה בכלל בעניין רגיש אחר אצלה והוא פרשת סגירת התאגיד הציבורי החדש. קצת סמלי שבזמן הזה שאלפי מפגינים מהצפון עולים לירושלים במטרה לקבל הכרה, הממשלה מחליטה לסגור גוף תקשורת ציבורי אשר יביא את זעקתם של אילו שקולם החלש אינו נשמע. היכולת שלנו כמדינה לשים לב דווקא לאילו שכן נחלשה. זה לא סתם שסדר העדיפויות השתנה, אלא גם הלך הרוח במשרדי הממשלה בירושלים. כיום תקציב המדינה נחלק בעיקר למי שקרוב אליו ומי שצועק כדי לקבל. הצעקה היא ממש לא בדמות ההפגנה מול הכנסת אלא בעיקר בתקשורת וברשתות החברתיות.
