למצוא את המקום שלך
תמיד הייתי יצירתית. אני זוכרת שבגיל 3 חזרתי הביתה עם כרית שהכנו בגן, כל הילדים קשקשו עליה, הדביקו מדבקות, עשו בלאגן וחזרו עם כרית מכוערת הביתה, שעכשיו ההורים שלהם היו צריכים למצוא לה מקום של כבוד, אפילו שהיא לא ראויה לקישוט. ואני, אני חזרתי הביתה עם כרית צבועה בצבע אחיד, עם גוונים מתאימים ועל הכל, ציור של בית ברמה של גיל 6.
כבר אז, אמא שלי ידעה שיש לה ילדה שטובה עם הידיים והיא דאגה לטפח ולעודד את זה. בצד הלימודים הריאליים, הייתי פחות חזקה והייתה לה את התבונה, שלא ללחוץ עליי ולהציק לי שאצליח בכוח, אלא לזרום עם היכולות והכישורים הטבעיים שלי. היא אומרת שהיא תמיד ידעה שאהיה אומנית. היא רק הייתה סקרנית, איזו אומנית אהיה.
זה התחיל מציור, ציירתי המון וזרקתי המון. הרגשתי שזה נעים לי והולך לי בקלות, אבל לא באמת מרגש אותי.
לאחר מכן ניסיתי פיסול, עבדתי בגבס, בטיח, בטיט ואפילו בזכוכית. למשך זמן מסוים הרגשתי שמצאתי את מקומי ושנועדתי לפסל וליצור פסלים אבסטרקטיים שבעיניי, העבירו מסר נשי וחד.
יום אחד, כשנשארו לי מספר חרוזי זכוכית מיותרים מפסל שסיימתי ומכרתי, התחלתי להשחיל אותם על חוט שהיה מונח על שולחן העבודה בסטודיו שלי. הכנתי לעצמי שרשרת וממש אהבתי אותה. קיבלתי עליה גם מלא מחמאות.
ממש במקרה (או שלא) תמר חברה שלי סיפרה לי שהיא מתחילה קורס צורפות בעוד שבוע ושאלה אם אני רוצה להצטרף ללימודי צורפות.
כאחת שלא אוהבת לימודים באופן כללי, אפילו לא היססתי לרגע וישר אמרתי לה שכן. כבר לפי התגובה האינטואטיבית שלי וצירוף המקרים של השרשרת והשיחה איתה, שזאת ההחלטה הנכונה בשבילי.
הגעתי לסטודיו שפירא והתחלתי ללמוד לימודי צורפות לפני כחודשיים, מאז אני לא מפסיקה ליצור, להתרגש, להמיס, לפסל במתכות ולהיות מאושרת ומסופקת.
אם הייתם שואלים אותי לפני חמש שנים אם אני חושבת שאהיה תכשיטנית, כנראה שהייתי עונה לכם שאין מצב. אבל היום, אני יכולה לומר בוודאות שזה הייעוד שלי והעתיד שלי גם יחד.
