בשני מחקרים עולה הנתון שהילדים משתמשים יותר ויותר באמצעי התקשורת (פלאפון, מחשב ואינטרנט) למטרותיהם השונות.
במחקרן של למיש וריבק שמתמקד ברובו באינטרנט עולה כי סוג מדיה זה הוא מרכזי מאד בחייהם האישיים. הם "מדברים" דרכו, אוספים מידע וגם מייצרים משלהם (בלוגים וטורי דעה).
לצד שימוש זה יש גם סיכונים שלחלקם מודעים הילדים (קשרים עם זרים) וחלק פחות (דיווח עצמי). כאן נכנס מקום ההורים בצריכה של הילד. ההורה שלו יש פער ידע ולפעמים גם שימוש לוקה בחסר במיומנויות הרשת אינו מסוגל לפקח על דפוסי הצריכה של ילדיו מכיוון שהוא לא תמיד מצליח להדביק את פער הידע הזה. למשל: נתינת מידע שלא צורך (מס' פלאפון, עיר, רחוב וכו') עולה כי 75% מהנשאלים ענו שמסרו מידע שכזה לעומת 10% בלבד מההורים שענו שידעו שהילד מסר מידע שכזה.
יחס הילדים וההורים לאינטרנט שונה מאד וכתוצאה מכך נוצרים פערים גם בשימוש וגם ביכולת לפקח על התכנים שעולים על גבי דף האינטרנט.
במחקרו של פסקייה עולה כי השימוש באמצעי המדיה השונים נוטים יותר לאינדיבידואליות ובנפרד מההורים. הילדים גולשים, רואים ומדברים יותר ויותר לבד על מנת לשמור על פרטיותם. דבר זה מחזק את הנתון האחרון ממחקרן של לימש וריבק שלמעשה רק מקטין יותר את הפיקוח על התכנים אליהם נחשפים הילדים. פסקייה גם מדבר על המצב היחסי של ההורים כנתון בעל משקל בפיקוח.
במשפחות חד הוריות ישנו פחות פיקוח מכיוון שיש רק זוג עיניים אחד ולכן אמצעי המדיה תופסים מקום נרחב בעולמו של הילד. לעומת משפחה דו-הורית שבה יש יותר פיקוח משום נוכחותם של ההורים ליד הילדים כאשר הם משתמשים באמצעי המדיה השונים.
המגמה המרכזית של מחקרן של לימש וריבק היא על הסיכונים שיש לאינטרנט ועל הפער בין ההורים לבין ילדיהם בכל מה שקשור לשליטה במדיה הזו.
ממחקרן עולה המגמה שכיום כמות הזמן רק עולה וכמות השימושים של הילדים בתוך האינטרנט עולה גם היא. הילדים אמנם משתמשים ביתרונות שיש לרשת להציע אבל גם חשופים לסיכונים יומיומיים שבנקודה הזו נוכחותם ומודעותם של ההורים היא חשובה מאד.
ככל שהשימושים עולים עם הזמן כך קיים פער בין ההורים לילדיהם בנוגע לאופן השימוש באינטרנט.
