ההצדקות לקיומה של צנזורה צבאית כיום בישראל הם בעיקר קשורות למצבה הביטחוני של ישראל, למיקומה במזרח התיכון ולמורכבות השלטונית- חברתית בתחילת דרכה.
כאשר המדינה הייתה בתחילת דרכה היה צורך ממשי לפעול יד ביד עם המערכת השלטונית על מנת לוודא ששום פרסום לא יפגע במורל הלאומי וכתוצאה מכך יפגע במרקם הדק של ביטחון המדינה. ראוי לציין גם שבשנותיה הראשונות להקמת המדינה כאשר היא הולכת וקורמת עור וגידים על כל מרכיביה החברתיים המצב הביטחוני עבור האזרחים נראה כצורך קיומי שמידת חוזקו ישפיע על עתידה של המדינה.
נתון נוסף שהיה חשוב הוא מיקומה של המדינה במזרח התיכון כאשר מסביב ישנם מדינות ערביות מוסלמיות אשר התנגדו (וחלקן עדיין) להקמת המדינה הצעירה באזור, היה צורך חשוב לנהוג בכללי איפוק מבחינת התקשורת מצד אחד ומצד שני שיתוף פעולה הדוק מכיוון שהבעיות הביטחוניות הם בגדר קיומיות ולא יימצא להם פתרון מיידי, אלא שזה דבר שלוקח זמן.
רוב בעלי התפקידים בתקשורת ובמערכת השלטונית נשארו בתפקידם גם לאחר ההכרזה על הקמת המדינה. לפיכך אותם יחסים חברתיים נשמרו לאורך זמן וכך נתקבעה נורמה של שיתוף פעולה בין הצדדים. ההצדקה לצנזורה באותם הימים הייתה מובנית מאליו אבל כבר אז התחילו אותם האנשים להבחין בניגוד שנוצר- מצד אחד הם היוו את האליטה החברתית השולטת במדינה ומצד שני הם נדרשו גם לפקח ולהעביר עליה ביקורת.
הצנזורה פועלת עד היום והצדקתה נובעת גם ממצב הרוח הלאומי. כיום עדיין יש תחושה רווחת בציבור הרחב שאנחנו חיים עדיין תחת מצב חירום ביטחוני המחייב אותנו להיות כל הזמן ערים לסכנות שעורבות לנו מצד שכנינו. גם ההסכמים בתחילת שנות ה90' עם הרשות הפלסטינית וירדן, אינן "הרגיעו" את הציבור והוא חי עד היום בתחושה שכל רגע מדינתנו בבעיה קיומית.
לפיכך הצנזורה הצבאית יש תפקיד חשוב במדינה עם סדר יום ביטחוני. אבל עם התקדמות הטכנולוגיה היא הופכת לפחות רלוונטית כיוון שהציבור, עורכי התקשורת או הצופים כבר אינו זקוק שיגידו לו מה שמותר לפרסום. כיום הרבה יותר קל להשיג מידע ולכן גם איסור פרסום ברוב המקרים אינו מחזיק כחומה בצורה ובסופו של דבר כולם יודעים אבל בגלל צו איסור פרסום אסור לדבר על זה בכלי התקשורת.
