משנתו של דיואי מתייחסת לחינוך כאל מודל לחיים. הילדים אשר רוצים להשתלב בעולם המבוגרים חייבים תחילה להתנסות בו הלכה למעשה. הוא האמין שכל דבר שמבוגר רוצה לחנך את הילד חייב לעבור דרך ניסיון אישי שדרכו יוכל להתבונן על החיים.
על פיו ישנם שתי דרכים עיקריות לחינוך: חינוך שעיקר תפיסתו שההתפתחות באה מבפנים וחינוך שעיקרו עיצוב הילד הלומד מבחוץ, כלומר התגברות על נטיות טבעיות והחלפתן בהרגלים הנרכשים ע”י לחץ מבחוץ.
עיקר משנתו מתייחסת לתהליך הלמידה וההתפתחות הפנימית אותו הילדים צריכים לעבור במערכת החינוך. הוא שם דגש על תהליך הלמידה ועל ההתנסות האישית כדבר הכרחי שיש לעשותו אם ברצוננו ללמוד.
הוא מגדיר את הכיתה כ”הסביבה המשפיעה והמשמעותית”, כאשר הכיתה מכילה יותר מתלמיד אחד, לגביו שאר התלמידים מהווים חלק מ”חומר הלימודים” במובן הרחב ובכולל של משמעות מושג זה. תפקיד המורה בכיתה, על פי דיואי הוא לסייע לתלמיד להתנסות בעצמו. מכאן שדיואי מצפה מהמורה לייצור סביבה בה הוא “ייטמע” ובעצם לא יהווה גורם העלול להפריע להתפתחות העצמית של התלמיד. לפיכך דיואי מאמין שעקרון ההוראה למורה היא להבליט את נוכחותו כמדריך ומכוון.
התבוננות, חשיבה, שיפוט, התכוונות, עשייה וההתנהגות כל אלה היוו את בסיס השקפותיו על דרך הלמידה של תלמידים בבתי הספר. התודעה, החשיבה והתבונה הן בעיני דיואי כלים ואמצעים לשירות הפעולה ובעזרת אלה קל יותר להגיע ליעד המידע. רק לניסיון ההווה יש לילד גישה ישירה שבו מתגבשות שאיפות המניעות לפעולה. אפשר להבחין שהמילה “ניסיון” חוזרת שוב ושוב ברעיונותיו. הוא מפרט שני ממדים לניסיון:
א. לרוחב- קשרים גלויים וטעונים גילוי בהתנסות מסוימת אחת בסביבה הקרובה או הרחוקה.
ב. לאורך- קשריה של התנסות בהווה עם זיקה לעבר ותוצאותיה הצפויות בעתיד.
על פי דיואי רק ניסיון מתמשך בשני ממדים אלו ראוי להיות בסיס ללמידה בחיים. הוא מתייחס בביקורת לבית הספר וסבור שפעילות הלמידה של ילדים צריכה להיות מחוץ לשטח בית הספר וליצור קשרים עם הסביבה הקרובה (קהילתית) והסביבה הרחוקה (אזורית).
טיעונו הבסיסי היה שאין יחיד הקודם לחברה, מחוץ לחברה, מול החברה. לא היחידים יוצרים את החברה, אלא החברה יוצרת כל יחיד ויחיד. כל תינוק המגיח לעולם נופל ישר לחיקה של תרבות החברה בה הוא חי. החברה היא זו שמעצבת אותו ולא להיפך.
