להיות מחנך ומורה בישראל זו לא משימה קלה. בניגוד לועד ההורים הארצי שחוזר ואומר כל הזמן, שצריך לקצץ בימי החופשה של ההורים, בסופו של דבר מי שעומד מול התלמידים שלהם, הם המורים בכבודם ובעצמם.
אני רוצה להציע שיטות הוראה שעשויות לסייע ב”החזקת כיתה”. “החזקת כיתה”, הפכה לבעיה המרכזית של המורים בימינו. הבעיה, כמה פשוט, נובעת מכך שתלמידים אינם רוצים ללמוד, מכל מקום לא בבית הספר ולכן הם מתמרדים. למרידות שלהם קוראים “בעיות משמעת”. המצב הבית־ספרי הבסיסי הוא אפוא מצב של קונפליקט: המורים רוצים ללמד והתלמידים אינם רוצים ללמוד, או בלשון הצרכנית של ימינו: בבית הספר מוכרים לקליינטים סחורה שהם אינם מעוניינים בה. הרקע ההיסטורי של הקונפליקט הזה בין תלמידים למורים בבית הספר הוא חוק חינוך חובה חינם, שהומצא באירופה בתחילת המאה הקודמת. החוק, הנחשב לאחד מהישגיו המרשימים ביותר של העידן המודרני, כפה את החינוך הבית־ספרי על כל הצעירים. וכך, מה שנחשב לזכות יתר של בודדים ללמוד בבית הספר או ב”גימנסיה” הפך לחובה המוטלת על הכול.
מה שמוטל כחובה מעורר התנגדות, גם אם היה דבר נחשק לפני כן. ומדוע הבעיה כיום קשה יותר מאי־פעם? משום שעם השנים הפער בין בית הספר לבין הצרכים של התלמיד היחיד והחברה בכללה הלך וגדל. בעיית המשמעת היא אפוא בעיית משמעות. צעירים מתקשים לראות את הקשר בין מה שמתרחש בבית הספר לבין העניין שלהם בחיים ולבין מה שהחברה תדרוש מהם לאחר סיום הלימודים בבית הספר. נערים ונערות בגיל ההתבגרות, למשל, עסוקים בעיקר בבעיית הזהות — “איזה מין נערה אני, יפה או לא? חכמה או לא? טובה או לא?”. במקום לסייע להם בהתמודדות עם השאלה הקיומית הזאת, אנחנו מלמדים אותם על מבנה התא, להעלות בחזקה ולרוץ מהר סביב רווחה באנגליה. בקיצור, צעירים זקוקים לידע ולחוויות שבית הספר אינו מספק להם, ולכן צריך “להחזיק” אותם שלא “יתפרעו”. ונוסף לכך, בגלל סיבות שונות כגון קריסת הסמכות ההורית, סגידה לנעורים, היעדר אמצעי אכיפה בית־ספריים, מעמדה המקצועי החלש של ההוראה וחברה המזלזלת בסמכות ובחוק, לצעירים יש חוצפה או אומץ להפריע או למחות תלוי איך מסתכלים על זה. מכל זווית מצב המורה לא טוב.
